תקווה

לבד היא יושבת
אותה עזבו הם כלום
אך רואה היא פינה של תקווה
פינה של אור שמחממת אל ליבה

אבל חלף הזמן ואיש אינו בא
היא עדין יושבת בודדה
מתחילה היא לבכות אך איש אינו מגיע
אין איש אשר יראה הדמעות

דפיקה על הדלת נשמעת
איך אין היא מסוגלת לקום
הדפיקות נעלמו
והיא עדין בוכה, בוכה על אותו רגע שבזבזה

הגיע החורף ואיתו גם השלג
נפתחת הדלת והיא נעמדת
עומד שם אדם אותו אהבה
מתקרב הוא אליה נושק על מצחה

עברו ימים ושאלה הציקה על ליבה
פנתה אל אהוב ליבה מסוקרנת
"מדוע עזבת אותי לבד?"
עונה בחיוך "אספר לך מחר"

המחר הגיע והוא עדין שתק
"התספר שלי" שאלה בתקווה
שתק הוא מחייך ואומר
"מחר אספר"

אבל שנה כבר עברה והוא לא סיפר
אך אינה מתיאשת ומבקשת "ספר לי" היא אומרת
אך הוא שוב מחייך "מחר הספר"
והיא עדין מחכה

הוא לעולם לא סיפר
והיא לעולם לא ידעה
עברו השנים נולדו ילדים
אוהב ליבה מת והיא לא ידע עוד אושר

על המדף נח לו מכתב
פתחה המכתב בידיים רועדות
ליבה דפק פעימות חזקות
ודמעות עצב התחילו לזלוג

אותך עזבתי כי אותך רציתי
לקנות טבעת הלכתי
אך לא היה לי הכסף
אז בתמורה לטבעת עבדתי

המילים האלו שברו את ליבה
נפלה היא אל מותה
בדרכה אליו
בדרכה לפגוש את אהובה…