שני צדדים למטבע

היא עוצמת עכשיו עיניים..
מלטפת את הבטן הכי רכה שלך,
עם הקול הכי רך שלה.
אף אחד לא מאשים אותך.

זה הרי ברור.

חמש אחר הצהריים
או שלוש לפנות בוקר.
מי שם לב להבדלים הקטנים..
כל הזמן חושך.
היא כותבת שירי אהבה
ואתה חושב תמיד כמה זה מרשים..
בחורות פואטיות.

סופר עד עשר,
עוד לפני שהיא בוכה.
מכין את עצמך למלחמה.
פה לא יתרחש לו קרב.
כאן תמיד,
יש כמה מערכות.

אתה כבר מכיר אותה..
איך היא מצמצמת לכדי חריץ
את העיניים הכל-כך חומות שלה.
איך היא מכווצת את הגבות,
עד שמופיעים קמטים,
שאף פעם לא ידעת ששם..
עד שהיא התחילה.
בראש בא לך נורא לומר לה..
שאם ככה היא תמשיך,
יתקע לה הפרצוף.
ושתסתכל כבר במראה איך היא נראת.
אבל לא באמת,
מעיז לחייך.
עכשיו, זה עניינים של גדולים.

ויש לה,
מלא דברים להגיד,
שיותר חשובים מכל הרעב בעולם
וכל המלחמות הגדולות
ובטח יותר משמעותיים,
מאיום האירני,
או מזה שנהיה קר להומלסים במרכז תל-אביב.

יש לה,
מחשבות יותר גדולות כרגע,
ממה יהיה מחר.
ממה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה.
מלהתמודד עם זה שעכשיו היא גדולה.
ממה היא רוצה מעצמה.
ממה היא רוצה ממך.

לעזאזל.

אתה בוהה במסך הטלוויזיה,
הוא מרצד
והיא מרצדת.
אתה לא בטוח מה מציק לך יותר בעין.
אם תכוון את השלט,
זה יכבה את שניהם?
אפשר להנמיך אותה?
אפשר רגע ללחוץ על כפתור הפאוז?
אם תושיט יד..
תעבור דרכה?
כמה מימדים יש לגברת הנואמת.

עכשיו,
כבר ממש ממש אדומות לה הלחיים
ואתה חושב שזה דווקא דיי מחמיא לה.
אולי אפשר לוותר על האף האדום
והעיניים הנפוחות.
אתה בסך הכל,
חושב שהיא דיי יפה.
אוהב איך שהיא נושמת.
ביחד איתך.
מתאימה את עצמה בלילה,
עד ששניכם נרדמים.

אתה אוהב,
איך שהיא לא תפסיק ללטף אותך..
גם אם כבר ממש כואבות לה הידיים.
יש בזה משהו מרפא,
גם עבורה.
זה כאילו ממלא עבורה את כל החלל הענק,
שפוער בה השקט.
היא הרי לא חזקה בלשתוק.
מלא מחשבות מתגנבות לתוכה.

היא הרי בסך הכל,
דיי מטופשת.

במלחמה הזו,
אתה לא תנצח.
אבל היא בכל מצב,
תרגיש מפסידה.
לפחות זה ממש עוזר לך להירדם.
כאילו היא תיבלה את כל הסלט הזה,
בכדור שינה,
שכילה לשניכם את כל הכוחות.
זה דיי יעיל בסך הכל,
כל העניין.

היא תמיד בסוף תשתוק,
תביט בך בעיניים הכי גדולות שלה,
עם המבט הכי עצוב.
היא בטח כבר סיפרה לך,
את הסיפור על האקס ההוא..
שקנה לה את נעלי הבית של הכלב העצוב,
רק כי הוא היה ממש דומה לה.

אתה לא אוהב סיפורי אקסים.
אתה בכלל לא אוהב את הגברים שלה.
בטח לא לשמוע עליהם.
(למרות ששניכם מסכימים שמגיע לה משהו יותר טוב)
אתה לא אוהב לחשוב,
איך זה גורם לך להרגיש.
אם זה גורם לך להרגיש.
ואם כן, מה זה אומר.
ואם לא, אז למה זה מפריע לך.
אתה לא אוהב לשאול את עצמך שאלות לגביה.

פשוט אוהב שהיא כאן.

היא עדיין מסתכלת עליך,
פספסת כנראה,
שהגיע תורך לענות.
זה הרי לא משנה מה תענה.
היא הרי אף פעם,
לא לחלוטין מסופקת.
היא מצפה ממך..
להיות קצת מישהו שאתה לא.
קצת בשבילה.
היא מרגישה מספיק מיוחדת.
אתה לא בטוח אם זה כי אמרת לה שהיא מספיק מיוחדת,
או שהיא פשוט כל-כך אוהבת להיות כזו.
אמרת לה פעם,
שלא הכל סובב סביבה.
אולי זה לא היה כזה חכם להגיד.

לרוב שהיא כאן,
היא שותקת.
אתם אוהבים לשקוע עמוק אל תוך משהו,
ששייך רק לשניכם.
שניכם יודעים,
שזה שינה מליון צורות במרוצת הזמן.
אבל עדיין.. כל-כך נעים.
אתה אוהב את העור הרך שלה
ואיך שהיא תמיד מפנקת
ואיך שהיא תמיד קצת מתפנקת.
ואיך שהיא דואגת לך.
תמיד טוב שיש מי שדואג לך.
או משהו בסגנון.

מצחיק שפעם,
דיברתם על זה שאתם אף פעם לא רבים.
והאמת שגם עכשיו,
זה לא בדיוק ככה.
היא נלחמת עם עצמה בשדים שאי אפשר לראות.
אתה מכווץ לה אותם
והיא תמיד מנפחת.
דגי אבו נפחא משייטים בחלל כמו כוכבים גדולים מידי.
כאילו מתעקשת,
לצייר לה דמויות חדשות.
כזו מלכת דרמה.
שרמוטה פוריטנית של ממש.

אתה לא אוהב לחשוב על זה.

אתה תמיד בסוף של הסוף,
מחבק אותה חזק.
אתה יודע כמה שהיא מפחדת.
אתה רוצה שהיא תדע,
שאתה לא הולך לשום מקום.
אבל גם צריך שהיא תפסיק לתת לך..
תירוצים ללכת.

אף פעם לא ידעת לתקן..
את מה שמקולקל בה.
אולי רק להושיט יד,
או כלי עבודה ישן.
מילים קטנות,
לגרום לה להרגיש אחרת..
אתה באמת רוצה שהיא תהיה מאושרת.

זה באמת,
אף פעם לא מספיק..?