שיר השירים

דמותך כה רחוקה וכה קרובה,
יפה היא כמו עשן המיתמר מארובה.
רוצה אני לגעת בכל חלק מגופך,
אך בינתיים יכול אני רק לכתוב למענך.

כשאת מחליקה את ידך על הברך,
הכל נראה פתאום כה חסר ערך.
ידייך שם נראות כמו שתי אוניות,
ששטות על פני אינסוף נהרות.

חיוכך מסוגל להאיר אלף אולמות,
וצחוקך לגעת בחדרי כל הלבבות.
אך לי לב אחד ואף לא אולם,
כי בלעדייך בודד אני, לבד עם כולם.

בתוך שתי עינייך יש את התשובות לכל,
למה יש רעב, מלחמות, ומה הטעם לסבול.
אך רק שאלה אחת לי יש בידי,
כמה זמן עוד אהיה לבדי.

רגלייך כמו מגדלים דקיקים הנעים ברוח המדבר,
ביניהן לבין בטנך שוכן לו אותו מעיין נסתר.
צווארך ענוג ולחייך רכות,
שדייך מלמטה שם להן קורנות.

שירי נכתב על אחת ועל אלף נשים,
אך ביניהן אחת לא מצאתי למרות כל החיפושים.
בינתיים מרחוק אביט על גופכן המתוק,
ובו לא אוכל לגעת.