שוב

שוב חיכיתי לך בדלת ביתי ושוב לא היית שם בשבילי.
שוב קיוותי לקבל ממך הודעה.
שוב רציתי שהכל יסתדר במהרה.
שוב חשבתי שאני מתאימים ושוב גיליתי שלפעמים עדיף להיות זרים.

שוב קיבלת הזדמנות ושוב הרסת אותה.
שוב סמכתי עלייך ושוב אכזבת אותי חזרה.
שוב ציפיתי שתבואי ושוב לא הגעת.
שוב חשבתי שזה לא ישפיע עליי, ושוב פגעת.

שוב יצאתי מביתי לבד ושוב הלכתי לי לאט.
שוב ביקרתי בגלידרייה האהובה עלינו.
שוב ישבתי שם והזמנתי את הטעם שלנו.
שוב חשבתי על כמה שהחום שלך יכול להמיס אותי ושוב הבנתי שכרגע רק הקור עוטף אותי.

שוב נזכרתי ביום שבו נפגשנו ושוב מחדש התאהבתי.
שוב נזכרתי את החזקתי בידך ויחד צעדנו.
שוב קטפתי פרח אך לא היה לי למי לתת
שוב הדמעות ברחו ושוב אני מרגיש בגלל זה כבד.

שוב אנחנו רבים ושוב אנחנו משלימים.
שוב אנחנו כועסים ושוב אנחנו רבים.
שוב את איתי לא מוכנה לדבר.
שוב אני עלייך לא מוכן לוותר.

כמה הזדמנויות עוד נוכל לתת?
כמה פעמים עוד נריב ונשלים?
האם זהו סוף הסיפור?
איך בכלל מפסיקים כזה חיבור?!