שבילים מנומנשים

החזקת לי את הסנטר ונשקת אותי.
כל החרדות שלי התמוגגו בבת אחת.
אתה כאן, אתה כאן, ולא שכחת אותי.

אחרי הנשיקה נשכבת על הספה,
בלי לדבר, אף פעם לא אהבת לדבר,
ובזכותך אני לומדת לשתוק.

הסתכלתי עליך מקרוב,
על הנמשים החדשים בפרצופך,
סופרת אותם אחד אחד,
ומלטפת אותם לאט,
בזרת ענודת טבעות.

הסתכלתי על העיניים שלך,
וראיתי שתי דמעות קטנות,
רכות ומפלחות שני שבילים רטובים
בפניך המאורכים,
ולא ידעתי להחליט
איזו מהן היא דמעת זיעה
ואיזו מהן דמעת עצב.

הנחתי עליך יד שותקת,
וסוף סוף הרגשתי בבית.