פירורים.

קר נורא בחוץ.
וחושך.
אני יושבת מחובקת עם דובי שעבר זמנו.
טרנינג וגרביים עבות.
בא לי לשים את הקפוצ'ון על הראש,
שיכסה עד העיניים.
להעלם קצת בתוך הקיר.

כואבת לי נורא הבטן.
ואיך שהייתי רוצה ממש עכשיו,
להתפנק על הקו..
ושתבוא עד אליי,
לנשק אותי על השפתיים.
עד שיעבור.
כמה הכל רחוק שנות אור ממני.
הייתי מוכנה לבוא גם אליך.

קסם,
שהשאיר חותמו בכל נשימה כואבת.
כאן חיבקת אותי ככה,
כאן אמרת לי ככה.
כאן ליטפת אותי כי ככה.
כאן נישקת אותי..
כי לא יכלת אחרת.

הבל פה חם..
בסחרור נשמות תועות.
יש כאן שתיים עכשיו,
שרוקדות באוויר העומד,
הקפוא.
או שמא דמיינתי.

איך בא לי לעצום עיניים..
לחזור בזמן.
אולי ללכת כמה צעדים קדימה.
שיהיה חם בבטן,
רק ממחשבות.
לדעת באיזו קלות,
אתה יכול להמיס אותי.

לא לפחד להודות.
לא לפחד להרגיש.
לא לפחד לגעת.

איך שהאף שלי תמיד ,
נהיה כל-כך אדום..
עוד לפני שזלגו הדמעות.
איך תמיד חיוך ממך,
הזרים לי דם ללחיים.
משהו מרגש כל-כך.
שביר.
משהו שמילא אותי.

לבד
ולבד
ולבד.
ולהיות ילדה כל-כך גדולה.
גם ממרומי גיל שלוש וחצי.
להסתכל בכאב,
לאמת בעיניים.

לראות את כל הזיכרונות,
לאט לאט מתכלים באש הזמן.
עד שנותר רק אפר.
משהו כזה,
שאפילו לא סותם את הסדקים.

כמה קל..
להתגעגע.