פיסה מגן עדן

בואי נהיה כמו אדם וחווה,
בגן עדן עירו מים.
נלך בשבילי הזהב של הנפש,
אינסוף שבילים.

ואת תביאי לי מעץ הדעת,
פרי מתוק.
תפתי אותי כמו שרק את יודעת,
ואני אשתוק.

הרוח תלטף את שנינו,
עד בלי סוף.
וכל הגעגועים שהם גלינו,
בבטחה ייאספו לחוף.

ועל כל רגע אושר שיבוא,
לא נגיד דיינו.
ובין האפרוריות ושגרת היומיום,
לא תיפסק אהבתנו.

יום יבוא ואת גן עדן,
ניאלץ לעזוב.
אז יתחילו השכחה והעצב לטפס,
ואיתם כל מכאוב.

אך פיסה מגן עדן נטמין במעמקי הנשמה,
וכך, נחפש זה את זו, כל ימינו על האדמה.