עיניים

לראשונה הבחנו בה כשנכנסה מתנשפת לשיעור.
"סליחה שאחרתי" אמרה.
נפש לא ראתה אותנו, העיניים החזקות שלו,
איך נצבענו באור
ונמלאנו חיוך.
כשהיא מרימה את ידה בשיעור, חולצתה מתרוממת קלות
והקימור בתחתית גבה נחשף מולנו.
יופייה ממלא אותנו ואנחנו רוצות להיות שלה,
להיות איתה.
להריח את ריחה ולהסתחרר.
לשאוף אותה
רק לא לנשוף.
לא לאבד חלק ממנה.
הגודש הזה,מה עושים איתו?
לעיתים אנו פורשות מהעולם.
עפעפיים טובים סוגרים עלינו
ואז אפשר לגעת בצווארה,
לרפרף על שפתיה.
אך איך נעטוף אותה והיא לא שומעת את מבטינו?