עד לפעם הבאה

אני נועל מאחורי את הדלת,
אני עושה הכל באיטיות, בכבדות,
הנשימה אפילו כבדה עליי,
נעלתי את נעליי הספורט החדשות שלי,
לבשתי מכנס קצר אוורירי וגופיה נוחה, למרות שקריר בחוץ,
אולי האוויר הקר ישה לי טוב.
יצאתי לרחוב.
כיוונתי את הנגן שלי ולחצתי פליי,
מוזיקה תמיד עושה לי טוב, במיוחד כשאני צריך אנרגיות.
התחלתי לרוץ.
אני רץ ורץ ואני מתחיל להרגיש את הדופק חזק, האוויר נכנס במקצב מדויק לגוף,
מרענן ונותן כוח להמשיך.
אני רוצה להרגיש בחיים שוב,
אחרי שהלכת התחלתי למות מבפנים.
אני ממשיך לרוץ, מנסה להשכיח את המועקה שגדלה בתוכי.
עובר על פני הטבע שגדל בעודי רץ,
הציפורים ממשיכות לצייץ למרות הכאב,
הורדים ממשיכים לפרוח למרות שזה נגמר,
ואני רץ… מנסה לברוח, להחיות את הלב. לאחות אותו.

אדרנלין שוטף את גופי,
אני מקבל כוחות חדשים,
אני מרגיש עוצמה שזורמת לי בעורקים,
דוחק את הכאב של הרגליים והעייפות שמשתלטת,
ממשיך,
הכל רק בשביל להרגיש….
אני מתחיל להרגיש משהו,
עוצמה שבוערת בתוכי,
זועקת לצאת ולהציל אותי מכבלי הזכרונות.
אני מתחיל להרגיש עקצוצים לאורך כל הגוף,
כל קצוות הגוף מתעוררים,
קמים לתחייה.
אני מתחיל, להרגיש…
הדופק פועם לי בכל וריד ועורק שקיים אצלי בגוף,
מרגיש את הלב מפמפם בעוצמה,
אני מרגיש בחיים שוב.
אני נעמד ועוצם עיניים,
נוצר את הרגע.
מתרכז בנשימות ובפעימות לב שהחזירו אותי לתחייה.
ולזמן קצר, הצלחתי…
הצלחתי לשכוח אותך, לזמו קצר.

עד לפעם הבאה.