משאלות ומציאות

אני צריכה להרפות,
אני צריכה להסתכל קדימה על העתיד היפה שמחכה לי ולחייך,
אני צריכה לשכוח,
אני צריכה להודות לך שסיימת את זה מוקדם,
אני צריכה לסלוח,
אני צריכה למחות את הדמעות מלחיי,
ולהפסיק לחשוב על מה יכל היה להיות.
אני צריכה לתת לפצע להגליד ולהפסיק לגעת בו.
אני צריכה לתת ללב להתרוקן מכל השברים שמילאו אותו,
לתת ללב להתמלא באהבה שוב.
אני צריכה.
אבל איך ארפה אם אתה היית טיפת האושר היחידה בחיי?
ואיזה עתיד יפה יהיה לי בלעדייך אהובי?
לשכוח? איך אשכח את כל הטוב שנתת לי?
ובחיים לא אודה לך על ששברת את לבי בלי לחשוב פעמיים.
ורק שתדע אסלח רק אם תאמר שכל עניין הפרידה היה סתם בדיחה,
ואז גם אמחה את דמעותיי ואפסיק לחשוב על מה יכל להיות.
ואני טיפשה אם אני באמת מאמינה שהפצע הזה יגליד מתישהו,
אתה היית היחיד שאהבתי,
היחיד שהצליח למלא את לבי באהבה,
היחיד שהפך את החיוך שלי לאמיתי.
היחיד.
ובסוף הלכת.
השארת אותי לבד מוקפת בשברים של לבי.
בטחתי בך יותר מדי שתושיט יד אם אמעד,
מסתבר שאתה הסיבה שמעדתי.