לילה ראשון בלעדייך.

אלה ימים שקטים יותר.
כבר לא שומעים את הריבים שלנו כמו בעבר.
עברנו זמנים קשים מאד,
מחוגי השעון כבר עייפים מלספור את השעות הכואבות.

הפרידה הזו חוצה אותי באמצע. כי באיזשהו מקום,
עמוק בפנים, בין חדרי הלב, יש פינה קטנה שממנה את
מסרבת לצאת לך לחופשי. אבל השקט הזה, הדממה..
מעולם לא היו כל כך נחוצים. נחוצים כמו געגועי המזח
למגע הגלים.

ואולי זה הזמן לעשות סדר בכל הבלגן. כי בימים שקטים אלה,
אני מסדר לך פינה בארון. תליתי על קולב את שאריות הקשר שלנו,
כי עכשיו זה הזמן להרפות.

שמיים מונחים בתיבה בה אגרתי את כל הזיכרונות שלנו,
הטובים והכואבים שבהם. תיבת הרגשות שלנו,
המקום היחיד בו יש מקום לשנינו,
כי היום זה כבר רחוק וחזק ממני.

בשעה של לילה אני עדין מקדיש לך זמן.
גם כשאני לא ממש רוצה את באה לבקר אותי,
רגע לפני שהעיניים נעצמות..

הלוואי והייתי יכול להסביר לילות שלמים מרוקנים מכל היגיון בריא.
ואולי הלב צריך עוד קצת זמן, על מנת שנמצא את התבונה הראויה,
כי נכון להיום את עדין מבקרת אותי בחלומותיי.
ואולי זה בלתי נמנע..
התת מודע עושה כל העולה על רוחו בשעה של געגוע.

אחרי שנפרדנו עוד נותרה לה האי וודאות,
זאת שלמרבה הצער לא החזיקה מעמד הרבה זמן,
כי היום אין שום זכר לקשר כזה או אחר אלייך.
ידעתי שאת ממשיכה הלאה לדרך בה כבר אין לי מקום.

נותרתי עם ימים של השלמה, אבל לא עוד.
הספינה שחיכתה במזח כבר מזה כמה חודשים,
היום מפליגה איתך לימים בהם כשאני אסתכל במראה אני אראה אותי,
ולא את האנחנו..

כי החלטתי להפסיק לנשום את הכאב, פנימה החוצה רגע לפני שאני נרדם..

הפסקתי לספור לילות של תקוות שווא,
אלה ימים בהם אני נותן מנוחה לנפש המעונה שלי,
כי היא לקחה מספיק אשמה על פרידה ממך.

הראש כבר על הכרית,
אני מתכסה בשמיכה,
לרגע בו האורות נכבים, עצמתי עיניים..
דקות ראשונות של ספק..
שלום לך אהובה.. זה הלילה הראשון שלי בלעדייך..