ליד הקולר

כמו תמיד זה היה ליד הקולר,איפה שאבות אבותינו מצאו את שחשקה נפשם.
את מקור החיים,מקור הברכה, זה שיהיה לעזר כנגדך.
לא היה זה צימאון פיזי אותו ביקשו למלא כי אם צימאון נפשי,כזה שהנפש חפצה בו התודעה מתמלאת בו ,והלב, הלב פועם ,מחסיר פעימה ועובר לריצה.

ואני, אני שתיתי ושתיתי אך לא רווייתי.
משתהה כל רגע שניתן ,מותח את שעון הזמן
מנסה בכל כוחי
לזכור,לראות ,לחרוט בראשי כל פרט ופרט
כל רגע ולו דל
בכל זאת לא כל יום רואים מראה כה מרשים ומפואר,יפה ומעודן
כזה שעוצר נשימה,מעורר השתאות,מפליא בתדהמה שאפילו אפרודיטה מקנאה.

ואני,אני מיליאתי פי מים,אך גרוני עדיין ניחר,
פיי יבש,עיניי כלות,מייחל לסימן ולו לאות.
לרגע דימיתי שהזיתי,האם לא מספיק מים שתיתי?
הייתכן ששתי שמשות שוטפות את עיניי,תבינו
זוהר השמש אינו עניין של מה בכך בטח לא כשהוא כפול ומכופל,חיש מהר עיניי מסתמאות כנפיי נמסות,
כמו איקרוס מתרסק על פני תהום
מלא אכזבה ושיברון.

כעת כל שנשאר הוא זיכרון.
זיכרון מתוק ,שמלא חרטות .
מחד,מתענג על רגעיו כיאילו היו כאן ועכשיו
ומאידך הוא אשליה,תקוות שווא
שהתנפצה ונשברה מזמן לאלפי רסיסים, לא, לרבבות רסיסים שמכים בך
כי את אנדרומדה פיספסת ועל כך נענשת.