להיות איתה

בכל צעד ליבי נשבר,
אך רגליי לא עוצרות.
אני מתקדמת, כואבת,
זוחלת אל האור.
היא מחכה לי שם.
חיבוקה העוטף.
היא מחכה לי שם.
אני יודע, וצועד.

אני חש את שנאתי,
מתנדפת עם הרוח.
הקור שבתוכי,
נעלם, ולא יחזור.
העינוי הוא אדיר,
חיי משתנים.
אני מאבד את עצמי.
בשבילה, זה טבעי.

אני צועד עוד צעד,
אך האור מתרחק.
החושך שבתוכי,
הלהבה האפלה.
האור מתעמעם.
העינוי פוסק.
אני לא מבין.
מה קרה?
כל כך קרוב,
לחזור אליה.
להיות איתה.

אני פוקח את עיני,
במקום כה מוכר.
אך בכל זאת,
מרגיש זר.
פצעיי על עורי.
שנאתי בקרבי.
מסביבי נמצאות,
נשמות שכמותי.
האש כאן שולטת,
החושך והרע.
איפה אני?
מה קרה?

כאב מותי,
אני כלוא בתוכו.
חש אותו לנצח,
לא משתחרר מעולו.
זהו עונשי,
על שנאתי וזעמי.
את כאב חיי,
ארגיש במותי.
אשאר כאן,
בביתי הנורא,
במקום לעלות.
ולהיות איתה.