לב שבור

בתוך כל הקור והדממה,
בסוף אתה מפיל עלי את האשמה,
חשבתי שאתה האחד בשבילי,
אני לך לא אסלח גם אם תצרח
'אני אוהב אותך', זה לא יעזור,
אני לעולם לא אחזור.

נזכרתי במילים היפות שאמרת לי,
ואיך שתמיד הזכרת 'כמה את יפה היום'
ועכשיו, זה מובן לי, כל זה היה רק חלום.
די כבר להיות אכזרי, לפגוע בי
ואז להתחנן 'תחזרי'.
אל תשחק בי, אני לא חפץ שלך,
אתה חושב שאין לי רגשות,
אבל אני בוכה בלילות.

לא אשכח אף פעם כמה ששיקרת
לי, לא אמחק מזיכרוני את איך שפגעת
בי, איך ששברת את ליבי,
אני נתתי לך את כל כולי,
סיפרתי לך את כל מה שבתוכי,
בסוף יצאת סתם אנוכי.
ואני, למה זה מגיע לי?