לא אותו דבר בכלל

לאן נעלם הבחור שהיה תמיד מחייך עליי?,
לאן נעלם המלאך שהיה גורם לי לאושר?,
לאן נעלם זה שהיה בלבי והיה מתוק כל כך?,
לאן נעלם זה שהכרתי?.
פגעת ביי כל כך חזק,
ואני החלטתי לשחרר,
אז למה הפרצוף שלך עוד תקוע בראשי?,
ולמה עוד כואב לי לראות אותך?.
אני רוצה לקרוע מעלייך את לב האבן שלך,
לשבור אותו לרסיסים כמו שעשייתה לי,
אני רוצה לירות בך חצים רעילים,
שתרגיש כמו שאני הרגשתי.
המבטים הקרים שלך דוקרים אותי כמו סכינים,
ההתעלמויות שלך גוררות אותי למטה דווקא כשאני מנסה לעלות,
המילים שלך קורעות יותר את לבי הפצוע,
הנוכחות שלך גורמת לי לרצות להעלם.
אני לא אומרת לך דבר,
מנסה להיראות מאושרת וחזקה,
למרות שבפנים הלב שלי לא מפסיק לדמם,
למרות שבפנים הנפש שלי זועקת לעזרה.
אני לפעמים מדמיינת איך אנחנו מתחבקים,
חוזרים לימים שעוד היינו ידידים,
ודמעות יורדות מעייני כשאני נזכרת,
שהזמנים האלו לעולם לא יחזרו.
מאז שהלכת מפחיד אותי לומר מה אני מרגישה,
מאז שהלכת חומות מקיפות אותי רק שלא אפגע שוב,
מאז שהלכת אני מהלכת עם גוף חיי אבל נפש מתה,
מאז שהלכת איבדתי כיוון אל עבר האושר.
נתתי לך את הלב שלי,
חשבתי בתמימותי שאתה תשמור אותו ותגן עליו,
אבל אתה זרקת אותו לעזאזל,
משאיר אותו חבול ופגוע,
ומשאיר אותי לבד עם הכאב שלא מרפה.