כמו באגדות

פעם שברת לי את הלב.
היינו שיכורים מאהבה עד שיום אחד קמת עם סחרחורת. אמרת שהלב רוצה לאהוב אבל הראש אומר שכבר לא. ואני חשבתי שזה אירוני, כי זה הכל הראש עם ההורמונים שלו. איך ערב אחד הכל נוח לו ובבוקר שוב לא. אז ארזתי קיטבג בחתיכות הלב, כמו פאזל עצוב עם חלק חסר ובפנים סערה גם כשמזג האוויר מתבהר. מתהלך מוקדם בשוק, מחפש סחורה ואין ירקות טריים. קורא בעיתון שסינדרלה נעלה עקב מידה שלושים. חיינו בתוך אגדה, את ואני, עד שנגמר האושר
בעצם אותו יום שני.