כלים שלובים

"אתה יפה", היא אמרה לו בלחש
קולה, כרוח חרישית, שקט וערב לאוזניו
אך גם שורט את ורידיו, שורף את עורקיו
והוא רק הביט בה, ועיניו קרועות לרווחה

"כל כך מיוחד"… היא מלמלה לעצמה
בקולה הסדוק, הצרוד קמעה
וכל מילה שנשרה משפתיה,
ריתקה את רגליו כעץ שתול על פלגי האהבה

"את מרגשת. כל כך מרגשת… שזה מעצבן. וזה מפחיד אותי"
קולו מגומגם, עיניו בורחות ממבטה
והיא יודעת. והוא יודע שהיא יודעת.

"מי שמפחד להכיל רגשות, ישאר ככלי ריק"
היא אמרה וכבר לא חיפשה את עיניו
והתרחקה כשהתקרב, ולא חפצה במגע ידיו

"וכעת מי מפחד להכיל רגשות?" הוא שאל בתום
"שנינו כלים. מלאים באהבה, חום ותשוקה
וגם את, אינך יודעת, כיצד להכיל ולשלב בתוכך את שאהבה נפשו.
גם את. הלוואי ויכולנו להיות כלים שלובים…" אמר. והלך.