כבה את האור

"אבל לא באור"
-מה?
"לא באור, רק בחושך.. כבה את האור"

אבל למה? אני קצת מתרגז אך לא מאבד שליטה
למה שלא אזכה בתפארתך? למה רק בעלטה?
אבל נרגע די מהר, כי זכיתי במעט,
וברור שעדיף להחזיק ביד ציפור אחת.

ובכלל, ידעת שצמצם המצלמה עובד כמו האישון שלנו?

באור הוא קטן כקוטרו של ראש סיכה,
כך הוא מגן על התמונה שלא תישרף.
כמה מדהים שבחשיכה הוא נפתח לרווחה,
כל חלקיק של אור מחפש ואוסף.

ידעת?

בטח שידעת.
את, יש לך ידע בלתי נלאה.
אז למה, בובה שלי, את מתעקשת להחשיך?
אם ברור לך שאני עדיין רואה…

אני רואה בך הכל, ממש רואה בעיניים, אבל לא רק,
רואה גם דרך הידיים, הלשון, השפתיים והאף.
מכיר את כולך, כל סנטימטר בך הוא עולם, הוא תרשים
ואני מטייל בו וחווה אותו בכל חמשת החושים
מטפס על כל גבעה, מרחרח כל משעול
יורד לכל הגיאיות, רוצה להספיק הכל

אני מכיר אפילו את הבטן, זו שנשאה בתוכה חיים
כל כך קשה להשגה, ביישנית ונסתרת
אפילו אותה אני מכיר, מבחוץ וקצת מבפנים
כמה סודות שהיא שומרת..

אני מכיר את המבט שלך, המאוהב והמתייסר
את נשיכות השפתיים, הנשימות והמחנק
באמת כואב לך, אבל את לא רוצה שיגמר
את רוצה קצת והרבה ועדין וחזק.

כמה מורכבת את, כמה גוונים של אפור,
כמו חידה ארוכה בהמשכים.
איך זה שאת נחשכת באור,
אבל מוארת כל כך במחשכים?

לפרי בטנך הענקת שם מיוחד
כמו נבואה, בקשה, משאלה
רצית שתאיר את עולמך לעד
רצית לברוח מהאפילה

"אהוב שלי.. " – את קוטעת לי את המחשבות והחרוזים
"אהוב שלי.. מה קורה לנו? איפה האור?"
-על מה את מדברת בובה? הוא כאן!
"זה לא אור אהוב שלי.. אנחנו בחושך.. כבר חודשים.."
-אנחנו לא בחושך. אני רואה אור. אני ממש רואה אותו, אני מרגיש אותו!
"זה לא אור אהוב שלי.. אתה פשוט רואה בחושך..
האישונים שלנו מתרגלים לחושך ושוכחים שהוא מסביב"
-אני.. אני יודע.. אבל..
"אנחנו בחושך אהוב שלי. אני רוצה לצאת קצת לשמש.
אני צריכה אור וחום, צריכה לראות ולהיראות, בא לי להסתנוור, להישרף.. החושך הזה מפחיד אותי"

הבנתי אותך בובה שלי.. לפחות חלק ממך
אני אוהב אותך את יודעת?
בטח שאת יודעת
את, יש לך ידע בלתי נלאה.
רק שיהיה לך ברור, אני נשאר כאן ומחכה..