זכרון

אני צועדת במורד הרחוב
לאט לאט הרחוב מתקצר
וזה מעלה בעיניי דמעות
בזכרון אחד אני נזכרת פתאום .
המפגש הראשון שלנו היה בפארק
לא הכרנו אחד את השני
ואז הוא נגיש אליי ושאל לשמי
התחלנו להכיר יותר לעומק,
ואז הוא התיישב לידי וחייך
רוצה לקבוע להיפגש ? שאל
החיוך שלו היה כל כך ממכר והיה קשה לומר לא
ובאותו זמן היה לך חבר שהיית איתו ואהבת אותו כל כך
אך בסופו של דבר אמרת כן
ואז נפגשים, ומתחברים יותר ויותר
הוא מתחיל להחמיא ואת לא יודעת מה לעשות עם עצמך
אבל את מסמיקה ולא שוכחת שיש לך חבר
את שמה לעצמך את הגבולות
אך הוא ממשיך לדבר ולדבר
אבל את שותקת – הוא לא יודע שיש לך חבר
בסופו של המפגש השלישי
הוא מלווה אותך הבייתה ואז ללא שום הבנה
את מוצאת את עצמך כבר בנשיקה איתו
ובראשך אין שום מחשבות
את שוכחת שיש לך חבר
כי ההרגשה נפלאה כל כך
וכשאת מנסה לשכוח את מבינה שעשית טעות
והדמעות מתחילות לזלוג
למחרת,
את קמה ועדיין יש לך צביטה בלב
על הטעות שעשית ..
פתאום הנייד שלך מצלצל, החבר שלך .
אני לא מאמין עלייך – הוא אומר
ואת מופתעת
למה הוא מתכוון ?
האם הוא יודע ?
מה זאת אומרת – את שואלת
ככה לבגוד בי ? ולהתנשק עם החבר הכי טוב שלי ?
ואז את נזכרת,
הוא סיפר לך שהוא מכיר אותו
ואז לא ידעת מה לומר,
התחלת לבכות לו
אבל הוא ניתק לך ונתן לך לבכות לבד
וככה מצאת את עצמך בפינת החדר, בוכה .
הנה הגעתי לסופו של הרחוב, מנגבת את הדמעות
ונזכרת באהבתי אליו
רציתי כל כך לסטור לו שנישק אותי,
אבל לפתע הוא נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה .
ואז את נעמדת לגמריי מופתעת
מה אתה עושה פה ? שאלת
ואז הוא חייך אלייך ומלמל
אני לא יכול לחיות בלעדייך, אני אוהב אותך ואני רוצה שנחזור ונהיה ביחד
היו דמעות בעיניו ואז הוא חיבק אותך בחוזקה וגם לך היו דמעות
עכשיו אני לא אעשה טעות,
חייכתי ולחשתי לו – אני אוהבת אותך .