ומה אתה רוצה שאני אגיד?

ואתה תוקע בי את המבט האינפנטילי הזה, המטופש, שאני כל כך שונאת.
ומה אתה רוצה שאני אגיד?
"אני תמיד אוהב אותך."
כן, ככה אתה מרוצה. ככה אתה לא מיסכן יותר. ככה אתה חוזר לחייך.
ככה אני אחראית, ככה אני אשמה.
"אני תמיד אוהב אותך."
לא משנה איזו טעות תעשה. לא משנה איזו טעות תגרום לי לעשות.
יום אחד עוד תהרוג אותי, את זה אני יודעת בוודאות.
"אני תמיד אוהב אותך."
ושאנחנו לבד, בלי כל החברים האלו…
זה לא מרגיש אותו הדבר. זה מרגיש מזויף, מזויף ולא אמיתי.
"אני תמיד אוהב אותך."
אתה שמח, אני עצובה. אתה כועס, אני בוכה. אני כועסת, אתה נעלם.
להסיר אחריות זה תמיד כיף. להאשים מישהו אחר זה עוד יותר כיף.
"אני תמיד אוהב אותך."
ואני מדברת ורוצה שתענה בכנות. אני אומרת את כל מה שמפריע לי. אבל אתה שותק. כל מילה שאני אומרת, אתה שומע –
"אני תמיד אוהב אותך."
ואני רוצה לצעוק שזה לא נכון. לצעוק שנמאס לי, לצעוק שאני שונאת אותך. לצעוק שאני הולכת. פשוט לצעוק עליך, כדי שסוף סוף תשמע מה שיש לי להגיד, לצעוק ש –
"אני תמיד אוהב אותך."