השתנית

זרועותייך לופתות אותי, זורקות לאחור,
כמו סכין בלבי, את הכפור והקור.
הדם שזולג ממני, כבר מזמן התייבש.
אך הצלקת בוערת כמו אש.
החיוך שלך, פעם אותי היה מפתה.
אבל עכשיו, את כמו רעש נוטה.
אין טעם להביט לכיוונך, לעולם.
הבנתי שאני לא רצוי, אף פעם.

לפני שהמילים בורחות מן הפה,
כדאי שתחשבי, תתנהגי יפה.
המילים שלך הן כמו פרח נבול,
הטיפות שלך, הורסות, מורידות מבול.
כשאת דוחפת, נלחמת חזק,
מנסה להגן, מהירה כמו בזק.
כבר לא תפגעי בי,
אני לא רוצה.

גופי חבול, נשמתי גוססת,
ואני כבול, נפשי מתרסקת.
למה את חייבת, כך לפגוע?
אני מכיר אותך יותר טוב.
את לא כזאת, השתנית.

את צועדת ברחובות, מאיימת ללא סיבה,
לבך גועש, שוברת את האהבה.
מבפנים, כואב, הדמעות זולגות,
אבל מבחוץ, העיניים עצומות.
אין אחד שרואה את הכאב,
אין אחד שמכיר את העצב.
את גרמת, לכל כך הרבה.
הצטערת, אבל זה לא עוזר.

ולבי שבור, צחוקי דועך,
ואני חלול, לא מחייך.
למה את חייבת, כך לפגוע?
תשחררי את הכאב.
את לא כזאת, השתנית.