הרגע הוא שלנו

אני נופלת.
נופלת, ומשחזרת בראשי מדוע.

אתה.

הצלחת במבטך,
לחרוש את גבי בצמרמורת נעימה,
ובמילה תמימה נפלתי לרגליך.
אני מתמוגגת לזכר האח החמה, השמיכה הצמרירית,
הידיים ההן…
שאחזו בי, כאילו אספו את כל החתיכות שלי, החתיכות המפורקות, שנתלשו בקלות מרוב חולשה, מייאוש, מצער וכישלון.. הן אחזו בי וכאילו איגדו אותי לאחת, חיבקו אותי כאילו אני שלמה ומתוקנת, ללא פגמים. כאילו הייתי המושלמת שבנשים.
אלו היו ידייך שלך.
ועל אף שהדבר היה אסור בתכליתו של האיסור,
לא יכולתי שלא לחשוב, שזה הדבר הנכון בעולם כולו להיעשות,
שמכל האנשים בעולם,
הרגע הוא שלנו.
ואני מתמוגגת, לזכר השפתיים ההן,
אשר אין מספיק מילים בכדי לתאר את התשוקה העזה שחשתי כלפיך,
כשלחשו לי אותן השפתיים מיני דברים שישארו בינו לבינה,
כשנגעו אותן השפתיים בשפתותי שלי.
ואף על פי שהדבר היה אסור בתכליתו של האיסור,
לא יכולתי שלא לחשוב שזה הדבר הנכון בעולם כולו להיאמר, להיעשות.
שהרגע הוא שלנו.

אני נופלת.
נופלת אליך, אהובי.
נופלת אחריך.
כיוון שעצם קיומך מקנה לי אושר שלא יסולא בשום מחיר.
כיוון שאתה בדרכך אל התהום האפלה, ולא אתן לך ליפול לבדך.
לא אשאר לבד.
ולמרות שהדבר היה אסור בתכליתו של האיסור,
לא יכולתי שלא לקפוץ אחריך בלב שלם.
לחשוב שזהו הדבר היחיד שנשאר וראוי לעשות.
וזה היה הרגע האחרון.
הרגע שלנו.