המעלית

היה היה בחור,
שחשב שיוכל לקבל כל מה שירצה,
הוא לקח לו מעלית
ועלה עד השמש.

הוא חשב שיוכל,
לקחת ממנה כל מה שרצה,
אז הוא גנב ממנה טיפה,
בתוך תיק גדול וירוק,
סגר את התקוות במזוודה.

הוא ירד חזרה,
לאותו מקום נורא,
ופיזר קצת מהשמש,
שמש לכולם- צעק ברחובות.

הבניינים הביטו בו בתמיהה.
לפעמים הם היו כה גבוהים,
שאותו בחור אז תהה,
אם גדולים הם יותר מהנשמה.

אף אחד לא רצה,
את קרני החום שגנב מאותה שמש נפלאה,
הבחור מעט נפגע,
אך לא התייאש.

היה היה בחור,
שלקח מה שהוא רצה,
הוא עלה למעלה למעלה,
אל תוך הירח, וגנב ממנו.
רק מעט.

הוא ירד חזרה,
אל המקום עם המסכות,
והאנשים שסוחבים אותן,
כמו אותן המזוודות.

הוא ניסה לפזר, מעט מהחושך שגנב,
ואז אולי הוא חשב שהאחרים ייהנו,
מאותו דבר שהוא נהנה.
האור שבחשכה.

אך המסכות לא ירדו,
וממנו כלום לא לקחו,
הבחור ידע אז,
מה לעשות.

היה היה בחור,
שחשב שהוא יכל לקחת,
את כל מה שהוא ירצה,
הוא לקח מעלית,
והיא לא התעכבה,
אם כי היו כמה תחנות עצירה.

לבסוף המעלית,
לקחה אותו למחוז חפצו,
שם הוא גנב את ליבה
של אותה הבחורה.
אך באותו הרגע,
לרדת במעלית,
נראה לו תמה משום מה.

אז הוא שמר אותה לעצמו.
והמזוודה נפתחה,
מוציאה אור וחושך,
תקוות של אהבה.