המוסיקה

בס"ד
מוסיקה, מוסיקה טהורה.
כזאת שנכנסת דרך פתחי הפנים, האף, האוזן, הפה.
נכנסת כמו אוויר לנשימה, ממלאת את החלל הריק שבגופי.
הופכת את כל התוהו שבי לבריאה יפיפייה.
הופכת את הדבר הזה שעל פרצופי, הרי הוא החיוך.
החיוך שבדרך כלל עצוב נהפך לדבר מלא חיים, שמח ואהוב.
כמה אני אוהבת את המוסיקה.
המילים, המנגינה, הקול הערב ושילוב של כאב.
הכול ביחד גורם לי לנחת.
כשעצוב, כשקשה, ותאמינו לי שזה קורא הרבה,
אני רק מוציאה את מקטינות הקרינה
ואני שומעת, מקשיבה,
לכל מילה, תו, צליל, למנגינה, לקצב ולאהבה.
אהבה שאני ממש יכולה להרגיש,
אהבה שלא צריך לראות, אלא רק לשמוע.
לשמוע ולהאמין, או יותר נכון לא להאמין.
אמנם הצהרתי בעבר שאינני מאמינה באהבת אמת,
אך שיניתי את דעתי.
אין יותר אמיתית מהאהבה שלי את המוסיקה,
מהתשוקה הבלתי פוסקת שלי אליה ואל כל אופניה.
וכעת, אני יוצאת בהצהרה מחודשת.
זה ממבט ראשון. אני מאוהבת.