הוא, והיא. בדרכים שונות.

הוא.
שערו אפור כעשן ביום עביך,
אך לעומת זאת,
עיניו כחולות כשמיים,
ביום בהיר של קיץ.
עור בגוון של בהיר,
גבוה ורחב כתפיים.
מתהלך לו ברחובות,
ועליו מביטות כל הנערות
והיא, עיניה החומות הכהות והמלטפות,
שקועות מחוסר שינה,
מחלומות עליו,
שיערה, שהיה חי וחום כצבע גזע עץ האלון,
אינו חיי לו חיים משלו,
כמו פעם,
אלא יותר אפלולי ומת,
כמו עץ שנבל.
היא הולכת לה בראש שפוף,
ובפנים כעוסות,
לא כמו פעם,
כשהייתה מתהלכת עם פמליית חברות,
וכל בן היה מביט בה באהבה,
וכל בת בהערצה ובשנאה.
הם יפגשו בכבישים,
בדרכים,
יגידו רק דברי נימוס,
היא, תמשיך,
הוא ימשיך
אך בליבה תקווה,
שאותה עוד זוכר,
ולה עוד אהבה נוצר.
ובלבו, אי סדר שכמותו עוד אין,
היא רוצה להרגיש חופשיה בזרועותיו,
ולדעת, שאלה זרועות שיעטפו רק אותה.
אבל דרכיהם, לא נפגשו,
לא כפי שרצתה זאת.
אך הדרך עוד ארוכה,
ואהבה, תמיד נשארת.
אולי הדרכים עוד יפגשו,
בנקודת ההתחלה,
והיא תאמר לו,
מה היא מרגישה,
והוא באהבה בה יביט,
כפי שמביט לו תמיד,
אך הפעם,
הוא יאמר את מה שקיוותה לשמוע.