הוא ואני

ההתלבטות אוכלת אותי מבפנים
האם עדיף לדבר או למות?
"לדבר" הוא אומר
אך ברור לי שזה בא לו בכזאת טבעיות,
טבעיות התזוזה של נמר אלגנטי.
במקום להחליט אני ממלמלת,
משהו לא ברור,
‏משהו לא החלטי.
‏הדמעות נקוות באגם הטהור
‏ואני לא יודעת למה אני לא יכולה לשלוט בהן.
לפעמים אני מרגישה שהוא פה לצידי
עובר אליי במגעו של אחר.
מסתכל לכיוון השני ומגחך,
אני מרגישה את ההבנה בינינו.
את התשוקה למשהו חם.
את האח המנחמת והניצוצות.
הנרות והאורות הקטנים,
המבצבצים מבין הצחוק.
כך הרגשתי, ואולי גם עדיין
אך עכשיו אני מבינה.
מבינה שלא כך היה
לא מה שבכל משאלות ליבי
הייתי רוצה שיהיה.
כי הוא בחיים לא היה מזהה את קולי
לא בחשכה, ולא כקול עונג או נחמה.
כי הוא לא מבין.
אולי זה מכיוון שלא דיברתי.
אבל בכל זאת הוא לא מבין.
אסור לי לצפות ממנו להבין אך בכל זאת,
קיוויתי.
כמו תמיד,
קיוויתי ועדיין מקווה.