גב אל גב

אנחנו בסעדה.
מסעדת בשרים ויין,
מפוארת בקבוקיי ה-400
נוצצים להם על מדפי העץ,
ותגיי המחרים מבריקים
כמעט כמו כוסות הזכוכית.
בעלות הרגל המעוצבת
שמתנוססות בגאווה
גבוה גבוה במדף העליון.

אנחנו במסעדה-
שירי הבוב דילן ברקע,
גורמים לנו לקנא,
אפילו שהם נשלפו
מתוך הפלייליסט הזוגי שלנו.

אני מרגישה רדודה,
כמעט כמו בריכת השתן
של הקאנטרי קלאב.
כי הדבר היחיד,
שאני מסוגלת לחשוב עליו
באותו רגע-
זה כמה אסתטית
תראה המנה שהזמנתי.

סטייק אנטריקוט 600
שהיינו אמורים לחלוק
וגם פירה עם בתוספת חמאה,
שאני לא אוכל.

אבל הזמנתי,
בשביל שהוא ייראֶה-
יותר קרמי ופוטוגני לאינסטגרם
ובהתאם יצא ממנו סטורי
וואי-וואי מנקר עיניים.

התאורה פה קצת עמומה,
מזכירה לי געגועים
לברים המטורפים במקסיקו,
צחקתי על עצמי
אה לא בדיוק.
כאן בניגוד למקסיקו-
לא מוכרים משהו יותר חזק
משרשרת יהלומים שהתחפשה ליין.

גלגלתי עיניים כשהסתכלתי על המלצריות
עם האודם המשוך באגרסיביות על השפתיים,
כשהן מתהדרות בחיוך אטום
ובעקביהן השחורים המתקתקים.

עשיתי צ׳יטוט מהיר,
העיניים שלי
שכבר היו "עיניי טינדר"-
שמו לב
לפרטים המזעריים ביותר
במהירות שלא תבייש
שום רכבת ביפן.

הן שמו לב שאף אחת מהן לא הייתה
במרחק של יותר מיריקה,
מגיל ה sweet
ריחמתי עליהם.
פתאום שכחתי שיצאנו-
שאנחנו זוג במסעדה,
ורק חשבתי שרק לא יתנו,
שרק לא יתנו את עצמן
או את שדיהן
לאיזה זקן או חרמן.

אנחנו בסעדה-
מסעדת בשרים ויין.
אבל קרה אסון-
איזה דיכאון,
הריב הגדול
גרם לנו לשבת
בשולחנות נפרדים
ממש כמו זוג בסעדה.

הכרתי אותו כל כך טוב,
שידעתי מה הוא יזמין
גם מבלי שראיתי אותו.
אנחנו יושבים גב אל גב
כיסאותינו נוגעים-
לא נוגעים זה בזו.

זהו. נגמרה ההמתנה.
המנה שלי צולמה.
הייתי כל כך מתוסכלת
וחיפשתי בייאוש
אחר מישהו שיעשה באלגן-
איזו מלצרית שתשאל
אתם חשבון משותף?

מישהו אחד שישים לב-
שמשהו כאן לא תקין,
שיש פה איזה משבר.
אנחנו לא סתם זוג זרים
שיושבים גב אל גב
אנחנו יוצאים כבר שנה
אבל זה לא קרה.
היינו סתם זרים-
בתוך המולת המסעדה המנצנצת.

כבר לא נהניתי בכלל
לא מהשקר של זוג זרים
שיושבים גב אל גב,
לא מהאווירה התל אביבית
החגיגית הזאת של חג האוהבים.
מרוב המאמץ לא לבכות,
הצללית הירוקה של MAC
התחילה להימרח כאילו מעצמה,
סבלתי. שום לייק
ממה שהזמנתי-
לא נכנס לי לבטן.

סבלתי. שום לייק
ממה שצילמתי
לא נכנס לי ללב.

הייתי עצובה-
עצובה וגאה מידי
כדי להגיד בעצמי
את המילה הראשונה
ולהתנצל.
בסוף לא יכולתי יותר
העזתי והזמנתי מהתפריט
עוד דבר אחד אחרון-
"אברלור 16" הוויסקי שהוא אוהב.
בתנועות מהירות כשל גנבת
הנחתי לו את הבקבוק על השולחן.
מסתכלת כל הזמן
ומוודאת שהוא שקוע עמוק,
בתוך סבב הפלירטוט
הקבוע שלו באינסטגרם.
ואז יצאתי בריצה מהמסעדה,
הדבר האחרון שאני זוכרת
מהערב התל אביבי המקולל ההוא-
זה תיק הויל ויטון היפייפיה
של המארחת בכניסה.