בגינה

פרח קטן ובודד, שוכן בין פרחי הגן.
פרח קטן עדין ושובב, מחכה לקרן שמש שיאהב.
עליו קטנטנים וכותרתו לבנה, והוא מזקיף עלוותו החדשה.
מנצנץ הוא בין פרחים אחרים, וכיצד הוא בודד בין כה רבים.
כי בדידותו אינה נמדדת לפי הסביבה, כי בדידותו היא פנימית ועמוקה.
כך הוא נולד וכך הוא למד, שאין בעולם כמותו שלבד.
וכל בוקר כששמש מלטפת עליו, הוא מתמתח עוד קצת ומרים אבריו.
בלילה תמיד נגזר עליו להתגעגע, לרוח חמימה ולאור השופע.
אך לעד הוא ירגיש לבד, בא הגנן שר את שיריו
והפרח מרגיש בבסיס עלעליו, כיצד שירו מתאמת מאליו.
הוא מטפח את הפרח הלבן בזהירות, נותן מעצמו ומשקה במתינות.
כדי שיתחזק לעת ערב כשמנוכר, זאת יודע הגנן למרות השמש המוכר.
תמיד לעת ערב הפרח נופל, ורק הוא יכול לחמם כאל.
פרח קטן ובודד, שוכן בין פרחי הגן.
רק אליו הגנן מסתכל ורק אותו הוא שואל.
איך היה אתמול ומה קרה עם ליל