בבואה

והרי יודע אתה שנוח לי לדמם אל נייר.
סלח לי, כי בבואתי ניטשטשה.
שוב לא אקרב אל אוזניים ערלות,
שוב לא אחשוף לובן עור מול עיניים סומות.

אך המרווח בין שפתותיי עודו עורג,
אוזניי מחכות דומם לתדר לואט,
עיניי מרפרפות צילן של אותיות מנחמות.
ולמרות הכל,
הנני.