אני לא בסדר

ככל הנראה החיוך שלי מזויף יותר מהאמת שלך,
סביר להניח שהכאב שלי ממשי יותר מהאהבה שלך.
אני כל הזמן רואה את עיניך הצוחקות ואת שפתיך
ואני מתחנן לאבד את הרגשות שלי כלפיך.

וכשאנחנו צועדים יד ביד אני מרגיש שיש תקווה,
אך הוא חלף על פנינו ברחוב וראיתי בעינך אהבה,
השפלת את עיניך היפות וסומק ורדרד כיסה את כל פניך,
ואת ידי הפסקת להחזיק באותו הרגע שבו הסתכלתי עליך.

כל החברים שלנו לא שמים אפילו לב,
שאני כמעט לעולם יותר לא מחייך,
אפילו לא כאשר זרועותיך מקיפות את צווארי,
אפילו לא כאשר את סוף סוף רוצה את נשיקתי.

ואני לא בסדר, לא בסדר כשאני רואה שאין לך רגשות יותר אלי…
אני לא יכול, לא יכול לרצות לחיות כשאת שם לבד בלעדיי.
והוא יודע, יודע שאני רואה את החיבה כלפיו בעיניה,
הוא יודע, עד השפלתי המוחלט יודע שאני לא אחיה בלעדיה.

ואני אוחז בה בידיים רועדות, מתחנן, לוחש לעבר פניה היפות,
בבקשה, בבקשה אל תעזבי אותי,
בבקשה, בבקשה תאהבי אותי.

אבל היא קמה, משקרת שאני טועה, שאני סתם מעצבן אותה ולמה אני כזה,
אבל אני נשאר לשבת ומרגיש שכל הלב שלי מתחיל להתפורר בתוככי.
אני משפיל את ראשי ונותן לכל הכאב להשתלט על הרגשות ששנאתי בעצמי.
אני רוצה להתנצל, אולי טעיתי, אבל אז הוא צלצל בדלת ואני בכיתי.