אם לא תיתן כלום

יש בזה משהו מאוד עצוב, לדעתי.

בבית השני דיי שמחתי שהיא אמרה שהיא תקום ותלך, מתוך מחשבה שהיא יודעת מה הערך שלה ושהיא לא צריכה לתת לאחרים להתייחס אליה כפחות.

בבית השלישי כבר התחלתי לחשוב שאולי מדובר פה באובססיה כלשהי של הצד השני כלפי הדמות, שאולי ה"יותר מידי" נועד כדי לכלוא אותה.

ואז יש את הבית האחרון.
אני חייבת לציין שכבר כמה דקות שאני מחפשת את המילים ואני לא מצליחה להביע בכתב את מה שאני רוצה. זה מתסכל אותי. המילים ממש "על קצה הלשון"- ובכל זאת.

הכל חוזר לי למשהו רע, סוג של אובססיה או פגיעה מילולית, רגשית.
אני פשוט לא מרגישה אווירה טובה.
כאילו היא כנועה לרצון שלו ופשוט מעדיפה להישאר במצב הקיים במקום לנסות לקום ולהתחיל מחדש.

אני כן מרגישה שאני מפספסת פה משהו ושאולי לא הבנתי את הקטע עד הסוף. יש מצב שהעפתי מידי עם הניתוח-קטע, ואני מתנצלת אם אני ממש ממש רחוקה.

כך או כך, אהבתי מאוד את הכתיבה ואת הרגש. את העובדה שזה העסיק אותי. אני חושבת שיש הרבה עומק מאחורי המילים ושיש להן עוד מה להגיד.

אהבתי את הרעיון של השיר.
משהו הרגיש לי שלא מדובר בסיפור האישי שלך. משהו בכתיבה שם אותך במקום חזק יותר, מודע יותר.
חשבתי שמדובר במערכת יחסים שדמיינת. אולי מישהי שאת מכירה. סקרן אותי לדעת מנין ההשראה.