אישה
קלישאות נישאות בידיים עדינות
נמסרות בליטוף וגיפוף תאוות אהבה
גשם של דרמה, רוח מתחת למעיל
תאורה מנומנמת מזכירה להישאר ערנית
נגיעות מלנכוליה, מרבד ארגמן בשמיים
שואפים רגשות ונושפים עשן מדוכדך
הלב נטרק כמו דלת פלדה
והעיניים זוהרות בקלון
יש בושה וחום כיליון
שמכלה אותה, יום אחרי יום
מתפרקת מפאזל אנשים שמתרחקים
מובכת מלחישות, בלילות ירח אישון
אישה יפה, צוואר עטור חרוזים
מתבשמת בריחות אביב, עולה כשמש
ונמסה באהבה, במסירות מוחלטת
תגובות (4)
זה יפה וחזק, ולמרות שקראתי בתגובה כלשהי שכתבת שאתה בן 21+- יש משהו בכתיבה שלך שהוא נערי ותמים וטהור. זה כאילו אני קוראת שירים של נער בוגר, כי קשה לחשוב עליך כבן 21 שזה, בלי להעליב, מנקודת המבט המבט צרת האופקים שלי, גדול וזר.
גם כנער בוגר, התמימות לא נעלמת בכתיבה שלי..לא תמיד, עדיין אפשר למצוא אותה איפשהו.
וגם, אני מעדיף לכתוב דברים כמו שהייתי רוצה שיראו..גם אם אני מנקה מהם את המציאות..כלומר את הלכלוך והקללות ותיאורים כאלה ואחרים..אני לא רואה בזה צורך, אני כותב אחרת..
תודה על המחמאות, ואני מקווה שאני אצליח לשמור על התמים והטהור :)
חחחחחח משעשע אותי, התמימות הזו…לא מוצאת אותה הרבה אצלי האמת, רק מתי שאני כנה ואז אני חותכת את הידיים שלי באופן מטאפורי בכתיבה.
אירוני במקצת. ואצלך אם זאת…בולט כל כך.
יפה…מסור, יש בזה משהו עצוב…טהור אבל עצוב. כמו גאולה.
אהא..תודה :)