איך תגיעי לי עד לכאן

איך תגיעי לי עד לכאן
כשאני תלוי על סולם
והמרחבים מכים באישונים
ולילה יורד עליי והשמיים מוארים

מתכרבל בחלומות על החמוקיים הרכים שלך
והולך לישון עם נשיפתך החמה על עיניי
ואין דרך לישון כשהכול רדוף רוחות
של נפטלין במילים, של תקופות
עיוורות, אחרות, עייפות, נטושות
בלי יכולת לאחוז בבשר
וללטף את הרגל שנגעת בה בהיסח דעת
כשהיית שיכורה על מיטתי חרמנית מתה
ואני מתבלבל כהרגלי בין אהבה ותשוקה

הולך לישון עם עין בוהה בעין שלך
ודמעות שרף על לחיי
ודם רותח ממלא את לבי
ורוחניותי עיוורת למרחקים ארוכים
וכל דגל שמונף – מצביע דרך אחרת
בה הלכתי הרבה פעמים
ונשרפתי וחזרתי אחר
ואת גורמת לי לבכות, אבל בלי דמעות
כשאני אכול קנאה על מה שהיה יכול לקרות
ושמש מקוממת חונקת לי אנקות וישועות
של צחוק ובכי, של תמרורי אהבים
ואני מתפתל במיטה בכאבים

מתבלבל בנקודה מסוימת בה הנחת את ישבנך המפואר
ותקעת בי מבטים חמים וחדים,
כאילו העלית אותי על קלשון
ובאוטו אני מוצא עטיפת ממתק שלך,
וקונדום שהכנתי ולא השתמשתי
והדפיקה בפגוש כשהנחת ידיים על חלציי
וזה מואר וזה אפל כמו אלף לגיונות אור
צועדים בחושך לנקמה אחרונה
כשאני מביט למרחקים מבעד לריחך המשכר
שהשארת במיטה לפני אלף שנה
ושואל אם זה היה לשווא,
או יש תקנה
ללב נבגד כמוני
ללב בוגד כמוני
לעיניים ערמומיות כמו שלך
וללב שלי שחזר ממגרש המשחקים
הפרטי שלך.