אהבה של פחם

כואב לי!!!
זעקתי
או יותר נכון-
ייבבתי.
ולא התכוונתי
לאותה יד
בה החזקת.

הסימנים
האדומים,
הכחולים,
הסגולים,
הם ההוכחה
-שלי!-
שאהבת.

רק עינינו
נפגשות-
ומבטי הדואב,
כבר
מתפלש
בעיניך
היוקדות.

ומבטך?
הוא מנצח
זחוח ובטוח
ניצת
במחול
של
כפור ולהבות.

אחח אך אש-
מתלקחת.
במהרה.
והופכת לפחם-
אמביוולנטי,
שהשתקע
בתוכי.

והטעם המריר
ממכר כמו
קפאין
וכמו כל דבר
משמין,
לא מוסרי
ולא חוקי.

וזה מדהים
שהשמש והירח
רוקדים
אבל
חלומות החשמל
נותרים
בעינם.

כי אפילו כשיש
בעולמנו
שלמות
אהבה ומתיקות
מצאתי עצמי
כמהה לטעם
לפגם.

כן רק עוד קצת
לרקוד
ולכאוב
ולגסוס
ולמות
אהובה וכאובה
אצלך בידיים

עד שהחוט של פחם
יינתק
מידיך,
מגחוני,
אותו אקרע
בעצמי,
על הברכיים.