אהבה שהייתה, לא הייתה.

אמרו לנו שאנחנו הזוג הכי
מושלם שיש.
היו כאלה שהאמינו בכלל שנתחתן.
חלקם חשבו שהפעם זה יהיה זה.
ועכשיו, איפה כל זה עכשיו?
כל האהבה הזאת שכולם האמינו בה,
וגם אני האמנתי בה כל כך.
איפה היא?
לאן היא נעלמה, לאן היא ברחה?
אולי היא בכלל…
לא הייתה קיימת והכל סתם היה לי חלום.
אתה בטח מכיר את החלומות האלה,
שמרגישים ממש מציאותיים.
כנראה זה מה שהיה, כל האהבה הזאת,
כל החיבוקים והמילים המחממות.
כל הנשיקות, ההקדשות
ופעימות הלב המשותפות.
כל הכמעט חודשיים האלו,
כל הביחד שהיה,
שהיה ולא היה.
שכאילו היה אבל עכשיו הסתיים.
וזה השאיר סימן כל כך חד,
כל כך כואב שאלוהים יודע
מתי הוא ישתחרר.
‏מעניין אם גם לך כואב, כואב כמו לי.
‏גם אתה מרגיש את זה?
‏מרגיש את הגעגוע שצורב.
‏אבל צריך לשחרר, להרפות.
להתקדם להמשיך, וגם קצת לבכות.
אף אחד לא שווה את הדמעות שלי,
אבל הלב שלי לא חושב ככה,
הלב שלי בכלל לא חושב.
הלב שלי כל כך מפוצל, כל כך מחולק,
הוא מרגיש כל כך הרבה ברגע אחד.
ואני עדיין שואלת את עצמי,
איפה האהבה הזאת שכולם האמינו בה כל כך…
ולאן, לאן היא יכולה להעלם.
‏