התפכחות
לגבר שהאהבה שלו יכולה לרפא אותי,
אין כוונה להישאר.
הגבר שהאהבה שלו יכולה להציל אותי,
שונא אותי. אני כנר ברוח עבורו.
מאהבה לא תבוא הגאולה.
אמת פשוטה וכאובה..
זו אמת שידעתי מזה זמן רב,
לא אלחשתי את עצמי. אולי רק לרגע.
ובכל זאת, עולה בי מן תחושת מועקה חנוקה,
כמעט בלתי נסבלת,
בכל פעם שאני חושבת עליו,
על הגבר הכל-כך יפה הזה,
על החיוך הרחב והמדבק שלו,
על העיניים האקספרסיביות שלו..
וחושבת עליי, ונעצבת.
חושבת בקדחתנות על איך דברים, אולי,
יכלו להיראות אחרת, אם אני הייתי אחרת-
שלווה, בטוחה ופחות מאוחרת..
או, אולי, אם הוא היה קצת אחר-
חמים, מלטף וניגש אליי כאל חבר..
אני מתפכחת. המוזיקה נחלשת.
אין טעם לשקוע באשליות, אני מבינה.
אין טעם לצפות ציפיות. מציאות יש רק אחת.
אך האומנות היא חופש מוחלט, מפלטי היחיד,
גן עדן על פניה של האדמה הסדוקה..
היא חופש עבורי והיא חופש עבור כולם.
ובחופש השמיימי הזה, בו הכל ייתכן,
בו המתים קמים לתחייה והחיים נמוגים,
הגבר שהאהבה שלו יכולה לרפא אותי-
מרפא אותי.
תגובות (0)