אבנים דוממות

רוקנת אותי,
רוקנת את הלב והכנסת לתוכו אבנים,
אבנים דוממות ללא יכולת תזוזה, שקטות.
הפה שלי ננעל, רוקנת לי גם את מחסן המילים,
רוקנת את עניי, רוקנת את כיס הדמעות.

נחבטתי חזק, לא נזהרתי,
כל מה שאני רוצה זה את העבר שלי.
כלום לא נשאר מלבד כוויות אהבתך שהטמעת בנפשי,
וקור אדיר על עורי, לאחר שזרועותיך החמות שמטו אותם,
כל מה שאני רוצה קצת מציאות, משהו ממשי.

שיגעת אותי,
הראש שלי משתגע, התחלתי לדבר לאבנים, לאבנים הדוממות.
הדמעות המלוחות שצרחו עליך כרגע מתות,
מוטבעות בתוך הכרית,
כל כולי כבולה, בין ארבעה קירות.

גמרת לי להרגיש אינסופית,
כשידי הורמו כלפי מעלה כשהרמת אותי,
כמעט יכולתי לגעת בתקרה,
לגעת בשמיים.
כשאחזת בי במותניים.

הקרב הזה היה קשה,
צרוף בדמעות מדממות,
לעולם אל תעז להתקרב,
תתרחק.
או שיעופו לעברך אבנים דוממות.