The gone me

היום היינו בטקס יום השואה,
היום ראיתי אותו אחרי כל הזמן הזה,
היום איבדתי את עצמי מחדש.

חצי שנה,חצי שנה עברה מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה.
חצי שנה מאז שאני לא אני.
חצי שנה של התמודדות וקושי בלתי נתפס.

אני יושבת בטקס וראש העיר נושא דברים.
אני יושבת בטקס ולהקת המחול רוקדת את
הריקוד היפהפה שהכינה ליום העצוב הזה.
אני יושבת בטקס ורואה אותו בפעם הראשונה מאז
שהכל השתנה,מאז שאני השתניתי.

למה דווקא היום?
למה ביום כזה שעצוב וקשה ממילא?
למה אחרי כל הזמן הזה?

אולי זה מגיע לי.
אולי זה העונש לכל החטאים שלי.
אולי זה הכתם שאמור ללוות אותי לכל החיים.

היום היינו בטקס יום השואה.
היום ראיתי אותו אחרי כל הזמן הזה.
היום פגשתי את האנס שלי.