שיר שכתבתי

*זה שיר שאני כתבתי, אם תרצו להעתיק בכיף, אבל נא לתת קרדיט*

כולם ליד הקבר
לא יודעים מה להגיד
והשקט שמשתרר
על כולם מכביד

וזה כל כך כואב
ולכולם הלב שבור
באותו הרגע
יש בין כולם חיבור

אחד בוכה בצד
והשאר מנשקים את הקבר
רוצים שהוא יחזור
מנסים לאסוף את השבר

עומדים שם בדממה
זה רגע שנשברים
הדמעות יורדות
ללא מעצורים

וכולם מתחבקים
מתנחמים בזרועות האחר
ומגיע הערב
אבל אין מה למהר

כי הם איבדו אותו
והוא לא יחזור
אבל אל דאגה
ה' עליו ישמור

רק מי שחווה את השיר, יכול באמת להבין אותי ואת מילות השיר.
אני כתבתי את השיר הזה על הבוקר שלי היום.
עליתי לקבר של דודה שלי, אחות של אמא שלי.
וכולם בכו, סבתא, אמא וכל מי שהיה שם.
אמא שלי דיברה אליה, אמרה לה כמה היא רוצה שהיא תחזור.
אבל היא רק שומרת עלינו מלמעלה.

ואני לא זכיתי להכיר אותה- אבל אני יודעת שהיא הייתה צדיקה כל כך.
היא נפטרה ממחלת הסרטן, ולכן אני גם כותבת את הסיפור "שוב הסרטן מנצח".
האווירה הייתה מעיקה, ועד עכשיו אני חושבת על זה.
איך אני יגיב אם אני חס וחלילה יאבד אחות? אני לא אצליח לחיות.
דודה יקרה שלי– רציתי שתדעי שאנחנו אוהבים אותך, וחושבים עלייך בכל רגע ורגע, קשה לי להכיר בעובדה שאותך לא זכיתי להכיר, אבל את איתי בלב ובנשמה.

'תהא נשמתך צרורה בצרור החיים'