״ שלכת בודדה״

״שלכת בדדה״

שלכת העלים מתעופפים ממקום למקום בגינה שלנו,
דוהים לאיטם.
תריסי החלונות מתכסים ומשחירים בשכבות של אבק, שנהפכים שומניים
ותופסים את מקומם בכבוד רב.
העורבים מכרסמים את עצי הרימון והסיני העסיסי שכל כך אהבנו.
ועודד היה מפלח אותם עבורי בימי קיץ חמים ואנו היינו משעשעים.
לא אשכח איך הבטנו זה בזו בההרצה גדולה, אהבה גדולה.
היינו מקפים את ביתנו בסיבובים ובצחקוקים ועודד היה מפלח את הרימון
ואני הייתי פותחת פה גדול,
היה רץ אליי במהירות שלא השאירה לי סיכוי להתגרות בו.
ורציתי.
הרים אותי גבוהה גבוהה והיה מסובב אותי באהבה,
שמלתי הייתה מתרוממת מעלה.. והוא היה צועק בקול גבוהה
״מרלין מונרו שלי״ היה קורא אלי ומלקק את מיץ הרימון מפניי וצווארי
וממשיך ומלקק בלשונו את אוזניי ואז הייה לוחש באוזניי דברים,
כל מיני דברים,
ומחדיר אצבעותיו תחת שמלתי.
אחרי מספר שנים נערמו חפצינו ואת מקומם מצאו בגינה יחד
עם עלי השלכת ופלחי הרימון והסיני שמתו מזמן.
הכל מיהר להתבלות, להתכלות ..פשוט להעלם,
ללא שליטה ללא כל התראה.
לאן נעלמנו אנחנו לאן נעלמנו השנים?
הן החווירו לרגלינו והאדמה לא בהרה.
החיים נראו כאילו המשיכו בסידרם,
אלא שאנחנו נעצרנו מלכת.
רוב היום היה שגרה מלווה בשעמום.
בדידות דוקרת.
בלילה גם כשמאוד רצינו הרוחות ביננו לא סהרו ולבינו לא העז
לאהוב.
שוב.