״ מתאבדת״

״מתאבדת״

אני רוקדת לצלילי הגהנום..טוב כאן חם כאן..
כאן אני רוצה להיות.
משהו שומע אותי?? אני פה….אלווו
אני מספר עשרים ושמונה ואני מוסרת את נשמתי.
איזה אדדדדד וואו איייי משהו שומע אותי??
טוב אני אסביר.. בכל זאת.
חייתי שם מספיק עשרים ושמונה שנים.
הייתי קטנה הגוף שלי היה קטן.
השיער שלי היה ארוך ארוך..
הייתי שקופה, חשופה, נבוכה מכפות רגליי ועד ראשי.
הרגשתי את הבושה והדמעות חונקות אותי.
השתעלתי הקאתי הכל,
באדמה ליד השער.
מאז עברו הרבה שנים הכל צמח עליי,
וכמעט טרף אותי.

לא רקדתי לצלילי הבוזוקי והכינורות שנשמעו מעבר לגדר.
אבל שמעתי היטב במדויק את הנגינה,
וזיהיתי הקולות של המנוולים, העונגים בה,הרוקדים בה.
שריריי איבריי נכבלו בחבלים עבי כרס,
בחדר שהיה שלי, מין מחסן מעופש,
שאינו ראוי לכלב.
וגם בחדרים אחרים שאנשים מתו בהם.
תנועותיי נשלטו כשלו, כוחי נחלש לא היה בי כוח.
חיכיתי שדבר מה יקרה, אולי נס.
באישוני הלילות קולי שר בסלסולים אילמים, בכי.
שיניי נקשו כאורגן בקפור המושלג, שנמס אל תוך החדר.
קולות קרקורי רעב ליוו אותי, התנגנו בי, בלילותיי.
בלילותיי שלהם.
לרגעים ארוכים וממושכים דמיינתי אותם באים.
נחבאתי בחרדת אימה ואלם,למשמע הצעדים העקבים הבאים,
התקבצתי, עיניי התפהרו התרוצצו,
התקפלתי בכל כוחי התפללתי להעלם.
גופי הערום, ארור,נבזה, בוגד, בגד בי,
נמסר אליהם, נרקד בידיהם בתנועות גסות ונבזיות.
והם..שרו מעליו שירים ורקדו בו ריקודים כאהוות נפשם
שעשעו בו, ארורים.. לא אשכח איך הרטיבו אותי במשקאות
מרחו עליי גבינות, ופתחו בקבוקי בירה מוקצפים על פניי.
שיכורים ומרוצים מצצו אותי עד כחל.
כשגמרו,
קישטו את פיטמותיי ,
בזיתים מושחרים.

נשמתי נפרסה בסכין מיוסר
כפרוסות לחם גסות, להאכלת נרעבים, נתעבים.
ליבי נשרף בשלמותו. טעם פי נכטש,
לא מצאתי טעם, רגשותיי נדמו.
וליבי חפץ
למות.