״גוש קטיף״

״ גוש קטיף״

איש אחד
הוא אב לשניים,
וליבו עכשיו הלום,
פי שניים.

אל החייל גוער, מתחנן,
יהודי, יהודי,
הוא צועק.
יורק, מקלל, האיש כועס.
אך לפתע מתעייף,
האיש מתעלף.

רגליו דורכות בשוק בבית.
סיבובים מרובעים סערים בו
ודמעות ובכי עודרים אותו.
על מה תישן ותשען
נפשי, וילדיי,
מהוא מבצריי,

עיניו נשואות לשמיים,
דחפורים מפריעים את תפילתו.
ואז לאט לאט,
הוא קם,
מרים את הכואב.
וכל פיסת נייר שלידו פשוט אוסף.
הוא יושב, חושב, חושב,
חושב, חושב.

האיש בוכה, הוא מפחד
הוא רואה,
הוא לא עיוור הוא שומע מה קורה.
ושוב הולך ובא,
הוא נד ונע
כמו ענף.
ממש ענף של תאנה, אולי ענף של זית.

תשובתו היא כאן,
והיא איננה
באוזניו
ממלמלת, צועקת, שורקת.
האיש
מחכה לחסד.
אולי לנס,

אך,
תכף תכסה אותו,
אדמה חדשה.

את הבית.