׳מכתבים שלא יקראו לעולם׳

׳מכתבים שלא יקראו לעולם׳

״אבא, אתה יכול לשמוע אותי?.
על אף שאיני מדברת?,
על אף שאת כל ריגשותי אני כותבת?.
יום הולדתך חלף לפני שלושה ימים,
אני זוכרת.
על אף שלא שלחתי לך מתנה או איגרת.
איני מצטערת,
איני מתחרטת.
ה׳מזל טוב׳ שאכתוב יהיה נטול אהבה,
הוא ישלח בכוח, ללא כל רצון,
ללא כל כוונה טובה.
אבא, האם אתה נסוג?,
אחרי כל השנים של מילים והבטחות?.
האם היני באמת כל עולמך?,
אם כך מדוע אתה שומר על שתיקתך?.
בשבילי הייתה גיבור,
הצלת אותי מעצמי,
לא עזבת את ידי גם כשאמרו לך זאת בנוכחותי.
אבא, הייתה חברי הטוב ביותר,
איש שיחה,
איש סוד,
אדם שאותי יוכל לאהוב מבלי שאבקש, ׳אפשר עוד?׳.
אבא, היכן אתה?,
האם בכלל מגיע לך שיהיה זה שמך?,
האם אתה מתגעגע?,
חושש? או אולי מתבייש?.
האם אתה שונא אותי?, 
על שהרחקתי לכת בכעסי לך?.
ואבא?,
מדוע אינך מתקשר?,
מנסה לברר?,
האם אני זקוקה לאבא יותר מחבר?.
ואבא?,
אם אתה שומע מדוע אתה עיוור?,
דואג רק לעצמך ומתעלם מהאחר?.
אל תנסה להיות קורבן,
אני את המשחק סיימת מזמן.
אבא?,
האם אתה סופר את הימים?,
יום הולדתי יחול בעוד שלושה חודשים.
האם תכתוב לי עוד מכתב פרדה?,
והאם אתה זוכר שלא התראינו חצי שנה?.
אם כך אבא, מדוע אני בוכה?.
ממני לא תבקש סליחה,
למעני לא תשנה את ה׳שריטה׳.
וליבי נותר חבול,
לא שונה מפרח נבול.
אבא, האם לליבי יש משמעות?.
אם כן, מדוע עליו וויתרת? 
והאם בעצבות?.
כי כרגע ליבי הושלך,
כמו עלה יבש הוא נמעך.
נותר בפינה,
עזוב ואומלל.
מפוחד ומחוסר נחמה,
תוהה אם אי פעם ישוב לשגרה,
גם אם כן, הוא נותר מחוסר תקווה.
ואת השברים אתה לא אספת אבא.
זו אני שחיברה את הפיסות,
זו אני שבכתה בלילות,
על שנים ותקוות מנופצות.
אבא, לי הכרת ספר,
את העיפרון והדף.
אך מה שווים הם?,
אם אינם יורדים מן המדף?.
חתיכת עץ, 
משפטים מתים,
מספר מילים מתייפחות,
דמעות בנבכי השורות.
ואולם אלו ׳מכתבי סתם׳,
דפים מבוזבזים,
מכתבים שלא יקראו לעולם.״