תעניקי לי פעימה

תעניקי לי פעימה –
לחשת בשקט,
ונישקת את האדמה.
הלב שלך פעם בחוזקה,
והברכיים כשלו,
נפרדת למצב שכיבה.

שירי ערש שקטים עטפו אותך,
בעיניים חצי עצומות
התבוננת בשמיים,
בצבע תפוז.
קרני השמש האחרונות
אמרו שלום,
ואת ביקשת –
עוד פעימה.

רציתי להרים אותך באוויר,
כמו שמרימים, כמו קוסמים,
ללא משקל,
ללא מאמץ,
בריחוף קל, עשוי מבד, עצם וקסם.
להעניק לך מתנה,
להעניק לך אמונה.

רצתי.
הגעתי עד הקבר,
הסתכלתי עלייך,
מתחתי את צווארי –
את מעבר לאופק.

ושם,
ראיתי אותך –
חצי ישנה, חצי מעולפת.
אני לא באמת יודעת,

איפה את חיה –
בעולם השלם,
בעולם הדומם,
או אולי בערפול מדמדם.

רק רצית עוד פעימה,
עוד נשימה.
המוח שלך רץ,
אבל הלב, הלב הכואב הזה –
התנגד בכל תוקף,
והפיל אותך
לאמא מסוג אחר.

נתתי נשיקה,
והנחתי פרח.
ורד, כמו השם שלך.
ואז חזרתי אלייך.
לא היה לי לב להעיר אותך,
אז פשוט נשכבתי לידך,
הנחתי בחיקך המדמם
זר פרחים,
האסוף משדה סמוך.
מביטה בשמיים,
ובכוכבים שנזרעו לאט לאט.

מתישהו,
תצלחי להגיע גם לאמא שלך.
אבל לעכשיו –
יש לך את אמא אדמה.