שרואים אותי לראשונה

שרואים אותי לראשונה
רואים כיסא גלגלים,
מתכת, ברזל,
כאב, נכות וקור.
אין לי מה לעשות עם זה.

זה אות קלון,
וגם אם אני יכולה לרדת ממנו,
לשכב על המיטה, עדיין
זה טבוע בתוך תוכי
כמו צלקת על הבשר.

אני יושבת ותוהה:
האם זה משנה מי אני?
האם אכפת למישהו
שאני רכה, עדינה, פגיעה?
אנושיות, לעזאזל,
זה לא חלק ממני!
או אולי כן… אמאל'ה,
זה אני.
אני, אבל אני מדממת.