שלולית שקופה

החיים שלי נראים כמו שלולית שקופה,
לאחר שימוש רב בשלולית אין בה שום שימוש,
אין מרכיב היא דלה בחומרים שבה ,
אני מרגיש שהחיים שלי הם חוזרים על עצמם כמו מטלית שניגבו בה וזרקו אותה לאשפה.
אני רואה את אותם האנשים כול בוקר,אני רואה את אותו הבית ספר כול יום,
לאותם אנשים לא אכפת ממני,
לאותם אנשים לא מעניין מחיים אחרים,
הם עם הבעיות של עצמם יושבים ושותים קפה.
ומחפשים קרבונות חלשים כדי לתלות לאחרים את בעיותיהם.
אני יושב בשקט בפינת החדר ליד החלון ומסתכל על הציפור,
אותו אדם ששם את הבעיות שלו אליי מחייך ביוזמה יפה.
אני שב לו עם אותו חיוך,חיוך מאולץ
חיוך שקוף כול כך ,כי אין לדעת מה מאחוריו
טוב או רע
עצב או בכי
אולי שמחה מאולצת…
אין לי מושג מה לעשות ,להמשיך לחיות או לקטוע אותה לצד.
זה כול כך דל ודק החיים,
אפשר לשחק איתם הגוף הוא פשוט הנאה ממשית של רגע.
היא לא נמשכת לעד,וגם אולי מחר היא תיגמר