שכחה

לכתוב, אני כבר שכחתי איך עושים את זה, קצת מביך האמת
כמו למצוא קצה של שורש, נתקל במלא מחסומים, מפלס את דרכי בין ערמות של, דברים, נקרא לזה.
לא כלכך מתמצא איפה זה למעלה או למטה ומלא פעמים מתבלבל מה בכלל באתי לעשות.
אני כבר שכחתי איך עושים את זה, קצת מכעיס האמת.
כמו לסגור חזרה שמפניה שהרגע פתחת, מהצד אולי הכל נראה כמו חגיגה הרי למה לא, אני פה בעצם לא? כאן ועכשיו, אז נעוות ונעקם את הכאן הזה שיהיה לנוחיותנו, אחרת מרגיש כאילו העכשיו זה בזבוז, וחבל לבזבז כשכזה נעים ונחמד, הכל נשפך ומשפריץ לכל מקום, כיף כיף, דבר רגעי, זה לא נשאר אתה יודע, צריך אושר ואושר לא נמכר בבקבוקים.
אני כבר שכחתי איך עושים את זה, קצת מחליא אם לומר לך את האמת.
סך הכל אתה בסדר, מתחת כולנו מכותרים בזהב ובוהקים מאהבה ואושר, אבל הסביבה שלנו כבדה ולהרהר על הייעוד שלנו בחיים זה מותרות, מנגב את הסביבה הזאת מהכתף בגועל ומנער מהגב את מה שנשאר! זה יביא לי כוח!… רגע לא, משהוא מוזר, זה בעצם הייתי אני ועוד יש לי להיות עם עצמי לנצח, יוצא לי מדי פעם לראות משהוא ששורף את הסביבה ומדהים את כולם ואני נשרף בקלות אבל מבחירה נתתי בעצם לסביבה לכבות את הלהבה שלי, המוח רקוב ושאר האיברים עוקבים, כמו בעולם הווירטואלי שלנו, עושים לייקים לכל הרעיונות הנוראיים שלי, עוקבים לאבדון, חלקם צוללים כדי לשכוח, השאר צוללים כדי לזכור.
אני חושב שנזכרתי איך עושים את זה, חיים, הגיע הזמן לשכוח שוב…