לא זז

כינור קטן,
משחק פתוח.
צחוק מתגלגל,
פלאפון מצלצל.

"רגע, שנייה!"
חיוך של סליחה,
עוד חיוך שסולח,
הקהל כבר שמח.

אנחת רווחה,
חיוך של שמחה.
הסכמה אילמת,
היא כבר יושבת.

מילים ריקות
או מילים מלאות.
פרצוף קצת מבולבל,
שיער מאוד מדובלל, ומתולתל.

ארבע עיינים,
רעד קט במעיים.
צבע חום וכחול,
קיפץ לה הטחול.

כלים על שולחן,
המלך צורח,
הצריח מגן,
הפרש כבר בפתח.

נצחון או הפסד,
לא חשוב,
כבר הבנתי,
שאת נצחוני הקטן-
כבר הישגתי.

עוד לא מילה,
עוד לא הצהרה,
הגבול די ברור.
הכול שקט,
ורקום, לפי הסיפור-
שנכתב ממזמן.

אין חוקים נשברים,
הכול במקומו,
עוד צחוק,
עוד חיוך,
אבל כול זה- לא נכון!!!!

המילים עומדות,
מרחפות.
הכעס ניצת,
בשקט מגיעה,
צפירה מהצד.

ישועה ושמחה,
רצונות מנוגדים,
"ביי, ביי!"
"נתראה!"
כך אומרים הגדולים.

ואני נעלבתי,
נמאס לי,
כבר די!
הגיע הזמן,
להפסיק במשחק,
לעבור שלב!
לשנות את מספר הנקודות
והקווים.

החבל נמשך,
וכך המתח נחתך,
עוד רגע נקרע!
רק מילים, ורקע,
וכלום לא קורה,
רק מילים ורגשות,
מהולים בספקות,
והרבה חששות.

זה נגמר,
זה אסון,
די נמאס.
זה הכול.