שיר שלא נגמר מזכיר לנו עתיד אפל

תחושת הרעב הלא נעימה תחושת הזעם שהולכת נדלקת וכבה רגשות הולכים באים נשלטים משתלטים, השיטפון שוטף אותי ההכרה מתהממת אצלי. לחיות בדמיון באשליה לא אצלי אז אדון רציונל בא וטובעה ממני. אין רע בקצת השתתות וזה נכון שכל העולם הזה הוא בסך הכול פרשנות. אבל הסתתרות בעולם נוח. שיעה בתוך השינה. להגיד עוד מעט עכשיו זה לא העונה. כל זה שובר מי בפנים. כאות חושים בעולם שהוא מלחמה זאת התשובה. אבל זאת כולם עושים אז אם העולם עוד לא זז קדימה אולי זאת לא התשובה. שעולים בראשי דברים מזעזעים שאנחנו מתעלמים מהם אני תועה מה זה בכלל ההגדרה של אנושי. "מה לעשות" כולם מרימים את הכתפיים עוצמים עיניים ונותנים לזה להמשך. שורף את הלבבות שורף את הנפשות שורף את הגופות ורק שכבר מאוחר כולם מלבינים מבושה ואומרים אילו ידענו. אבל באמת.. ידענו רק לא הסתכלנו לשם. יאפשר להציל את כל העולם האבלות תמיד יתקיימו בעולם הזה. ושהכאב השורף של הנשכחים יבוא ויתנקם בנו רק נלבין פנים נסגור אגרופים חזקים. אולי נעשה איזה טקס ממלכתי לזכר ונמשיך כהים ישנונים קדימה. יבוא יום בוא ישחטו בני אדם תעשייתית כמו שעושים לתרנגולות. יבוא יום בוא אלה שהתעלמנו מהם יחזירו לנו על האכזריות שלנו באכזריות אגרסיבית יותר. נגיד לא ידענו נגיד מה יכלנו לעשות והם יאמרו "התוקף והצופה שווים בעיניי הקורבן " עכשיו תורכם. ואנחנו נדע שבעל הכאב הוא החזק ביותר והפעם אנחנו נהיה נתונים לחסדיו. אז בעולם יעמדו אנשים שיגידו "מה אפשר לעשות יאפשר להציל את כל העולם. תמיד יהיו אבלות" בהצלחה לכולנו כי כל אחד מקבל את המגיע לו. יכול להיות שאנחנו נכנסים לעולם שבוא סינים נחותים ששחטו ומכרו וילדים פצועים שניצלו והתעלמו. אפילו שוטפי מוח דשניקים סורים. בסוף כל אלה יקבעו על העולם הזה הם יהיו חזקים יותר רבים יותר זועמים יותר ואנחנו כולנו שחיים את חיינו בהתעלמות מהם נהיה יום אחד תחת ידיהם. "כל הבוכים מתאספים למקום אחד" שהם יכירו זה את זה וידליקו את זעמם הם יתגבשו ויהרסו אותנו המתעלמים ואת התוקפים העוצרים המנצלים. אולי איש לא שם לב אבל העולם נשרף ונבנה מחדש כול פרק חדש בספר ההיסטוריה ומי ששורף אותו זה אותם בוכים מתאספים, מי שבא למלחמה נגדם כדאי לשמור על עמדת כוחם הם המנצלים שמנצלים אפילו אותנו את שתיקתנו את אדישותנו. ושהמלחמה תתחיל הראשונים להיפגע הם אנחנו ולפננו ילדנו כי הם החלשים באמת. ואלה שהתחילו את כל שרשרת הרס שגרמו באנוכיותם לכאב ילחמו יפסידו או ינצחו אבל יסבלו אחרונים כי להם יש צבא ומקלטים. לא . האזרחים הם אלה שיוקרבו על הלוח כדאי למשוך זמן. הם עלינו לא יגנו הם מאיתנו יתרחקו יתחבאו תחת טבעת צבעית או בתוך מקלט ברזל וידחפו אותנו הצייטנים הכהים קדימה בעזרת כף ג'יטונים. אנחנו נמות למענם ולא בגאווה הם לנו יספרו שנמות למען איזה שהוא רעיון נעלה ואנחנו נאמין להם כי אין לנו בררה. אבל אנחנו נמות למענם בתוך תוכנו נדע שזה נכון והם לא ימותו למעננו. ניתן את רעיונותינו את חיינו את ילדנו למען אנשי הסדר ,המחוקקים , השוטרים , הסמויים שנמצאים בתוך הממשלות ועם כוח של סנטור, ראש מששלה, שר. הם מנהלים ומכסים את המאפיה שלהם. או את הטייקון החשוב שלהם שעל השלט הוא מציג את יתרונותיו הצבעוניים אבל למתה במרתפים במעבדות הוא מסתיר דברים מאושרים חתרניים חוקיים נצלנים הורגים מחלים או סתם מורדים את האיכות החיים. שומרים את הציבור צייטן קטן חושב בתלם בדיוק כמו שתכננו לו אוכלים שותים מבאים ילדים עובדים חיים לפי ספר החוקים ואז מתים וממנים עוד תעשיה תעשיית המתים. כי מה יש תעשיה להכול לגופות לא תהיה? אפשר לכתוב פה עוד רבות אך אין לזה סוף למחשבותיי הכועסות לגבי הישנוניות שלנו והניצול שלהם, לגבי הדמעות שלהם וההשלמה שלנו. אבל כאן הדף נגמר