שברי זכוכית.

חתיכת זכוכית מן היד נשמטה,
ולאלפי רסיסים התנפצה.
משלמות לשברים היתה,
לפתע נפלה התפוצצה.

והחתיכות באור נוצצות,
בזיו נאה בוהקות זוהרות,
מוטלות הן כעת כנוצות,
עד סנוורים הן מאירות.

חוט המחשבה נקטע ונפסק,
והעין בשכרון מביטה,
והסלע את הזכוכית ריסק,
והלב נודד לשדה שומם של חיטה.

והרסיסים קטנים מכדי לחברם,
כבר אי אפשר לאחות,
והציפורים לא יזמרו, לא נשמע קול שירם,
אך אין להיות ביגון ותוגה, אין טעם את העבר לבכות.